דעות

כה אמרה שרי-

את מכירה את זה?

את מגיעה עם "דעה מהבית", יודעת במאה אחוז שאת צודקת.

הרי עברת דבר או שניים בחיים, יש לך ניסיון,

ואפשר לחסוך לה את הטעות הזו, או את עוגמת הנפש.

אז מה — לא להגיד, ואז לאכול את עצמי שלא אמרתי?

ואולי כן להגיד... והיא כבר תעשה מה שהיא מוצאת לנכון,

בתקווה שזה יהיה מה שאני אמרתי.

ואם אני לא אגיד את דעתי — מה, אני מזויפת?

לא אני? מסתירה? איזו מין חברות זו בכלל?

דעות.

הן נראות לנו כל כך צודקות, כל כך ברורות, כל כך אנחנו.

יש לנו הזדהות מלאה עם הדעות שלנו —

כי אם לא היינו מאמינות בהן, לא היינו מעלות בדעתנו לחשוב אותן מלכתחילה.

פודקאסט שיצר אצלי ממש מטאמורפוזה —

ואפשר לי לעשות עצירה רגע אחד לפני שאני אומרת מה דעתי.

זו עצירה ששווה זהב.

שווה לך להקשיב ולבדוק.

זו דעתי 😉