די לדחיינות

פתאום נזכרתי, איך רעדתי מפחד, ידעתי שאני חייבת לעלות ללייב,

כי התחייבתי, כי כולם בקבוצה עשו את זה,

הם, בקלילות ונונשלנטיות, ורק אני - הזעתי, התרגשתי, גמגמתי, לא זכרתי מה להגיד

שיתפתי את עדי באותם רגעים מפעם, לא כל-כך מזמן,

שכמעט וקיבלתי רגליים קרות, שאפילו הצטערתי שלא דחיינתי,

כי היה נורא, פשוט נורא.

איך שאני מסיימת לתאר את התיאור קורע הלב, עדי מתחילה להתפוצץ מצחוק - הכל מתועד במצלמה.

מאז עברו הרבה מים בנהר, והקלטנו 60 פודקסטים, את השניים האחרונים אפילו צילמנו,

ואני רחוקה שנות אור ממי שהייתי... שהתרחקה מהמצלמות כמו מאש,

בזכות עולם האימון וההתפתחות האישית.

מתי נדע שאנחנו מדחיינים כי אנחנו בוחרים לא להתמודד ,

ומתי אנחנו מדחיינים כי זה פשוט לא מתאים, פשוט לא.

פרק מדהים, עם הרבה הבחנות שלנו על עצמנו,

מעניין מה תבחינו לגבי עצמכם.