אני לא מוכנה לעבוד ככה

״אני לא מוכנה לעבוד ככה״.

״מבחינתי משחררת את ההקלטה״.

הזמן שלנו מוגבל. הפודקאסט צריך לצאת מחר.

ועדיין…

היא לא מוכנה לעשות שום דבר ״טכנית״. לסמן וי, רק כי התחייבנו.

פשוט לא.

״אבל עדי…״, אני מנסה לשכנע.

ויודעת שהניסיון הזה נועד לכישלון מראש.

שום פעולה מהראש, בלי חיבור, בלי התכוונות - לא תקרה כאן.

ואז קורה הקסם. הסוויץ׳.

האנרגיה של שתינו מסתנכרנת.

החסימה משתחררת.

ואנחנו מקליטות פרק שאני מקשיבה לו שוב ושוב ושוב.

כי יצאו ממני בו דברים שלא הייתי מודעת להם.

כי יש בו תובנות שלא הייתי מבינה לעצמי על עצמי בשום דרך אחרת.

כי אין שם ראש, היגיון, מאמץ - ככה עדי לא מוכנה להקליט.

יש בו אהבה, התמסרות, ורצון אמיתי לגדול.

וזה הדבר הכי רחוק מטכני.