הייתי כל כך משכנעת, שהאמנתי לעצמי

קומזיץ משפחתי.

יש לנו כזה פעם באף פעם.

גיליתי על זה בדיעבד, הבוקר.

פעם הייתי יכולה לומר -

איך לא ידעתי על זה קודם?

כל כך מעליב, מה אני לא חשובה?

ואז הייתי מתרצת.

עשינו כבר תוכניות אחרות.

וזה גם נורא רחוק.

וזה קשוח להגיע בשני רכבים עם כל הילדים.

וגם אוגוסט וחם.

ועוקצים אותי, ואני נשרפת, ויש זבובים על האוכל.

והייתי כל כך משכנעת,

שאני הייתי הראשונה להאמין לכל הסיפורים האלה של עצמי.

האם הם נכונים? כן.

האם אפשר לספר את הסיפור אחרת לגמרי? כן.

אז על מה יושב הצורך שלי להצדיק, לתרץ, להסביר?

על זה שלא ידעתי לעצמי על עצמי - שהאירוע הזה, הקומזיץ המשפחתי, פשוט לא מתאים לי.

ומותר לי.

באמת לא ידעתי.

איזה כיף להכיר את עצמנו.

מה עושה לנו טוב, ומה פחות, ומה ממש ממש לא.

ומה אנחנו עושות כי אנחנו באמת רוצות -

ומתי אנחנו מרצות, מתפשרות, מתאימות את עצמנו.

אז בא לי שניכנס לשבת עם השאלה שאני שואלת את עצמי כמה פעמים ביום:

מה יעשה לי טוב עכשיו?

התשובות יגיעו.

ואיזה כיף לא לכסות אותן ב״סיפורי כיסוי״, רק כי לא נעים לנו.

שבת מבורכת,