הסכמתי מהר מדי

״יאללה״, כתבתי בהודעה לנונה שלי, בתשובה לשאלה אם בא לי לבוא איתה למופע נקסט, באיצטדיון רמת גן.
״אני אוהבת אותך, את האמא הכי טובה בעולםםםםםם״, היא כתבה לי, ואני התחלתי לחשוד שהסכמתי מהר מדי, מבלי לבדוק את הנתונים מראש.

משיחה קצרה עם צ׳אט גיפיטי התחילה להתבהר הסיטואציה אליה נקלעתי ברצון,
40,000 איש, מוצ״ש, אין תחבורה ציבורית, וזמרים שהם לא חלק מהפלייליסט שלי ברכב (שרובו כבר לא במצב להופיע), מלבד ריטה - אהבת נעוריי.

״מה אני עושה ?״, התקשרתי בייאושי לעדי.
״תתכנני״, היא אמרה לי.
ואז בחרתי לחרוג מההרגל שלי - לזרום ולקוות שהכל יהיה בסדר, ולתכנן במקום.

הזמנתי טייק אווי מסושי מומלץ ואספתי בדרך למופע.
יצאנו 3 שעות לפני מועד פתיחת הדלתות והגענו לחניון קניון איילון כשהוא היה עוד ריק מאדם ורכב.
פצחנו בארוחת הפינוק כשכל החנויות עוד סגורות, הודפות עשרות ילדות שיש להן רק שאלה קטנה - ״מאיפה הסושי?״

אך התיכנון, התיכנון, שפשפתי ידיי בסיפוק, יושבת במושב שלי באיצטדיון, באזור הלא מעשנים, ביינות ענני עשן סיגריות, של מי שלא יודעים לקרוא שלטים.

רקדתי, שרתי, הילדה הייתה מאושרת וגם אני.

בדרכנו חזרה הביתה,
הפלייליסט הוותיק, שאינו מופיע כבר בלייב, מתנגן ברקע,
ואני מזמזמת בסיפוק, ״אך התיכנון, התיכנון…״,
יודעת שזה היה יכול להסתיים אחרת לגמרי אם הייתי כהרגלי זורמת, ומקווה שהכל יהיה בסדר.

ומילה אחת של עדי עשתה את ההבדל.
ככה זה עובד איתה - משפט אחד מדויק, ברגע הנכון, והכל נראה אחרת.

👈 כאן הפרטים