רק כששיחררתי זה קרה

שרי היום אמרה לי,
"שום דבר לא בא לי בקלות.
לא הלימודים בבית הספר,
לא הצבא,
לא הקבלה לאוניברסיטה,
לא להוציא רישיון נהיגה,
לא להביא ילדים.

תמיד זה היה מלווה במאמץ, במאבק, בחסמים שנראה היה שזה בלתי אפשרי עבורי לצלוח אותם,
מה שיכול היה להשתבש – השתבש.
והיו אפילו רגעים שכבר חשבתי שזה לא יקרה.
ומתי זה קרה?

רק כשבאמת התמסרתי.
כשאמרתי לעצמי:
"אני לא לבד, יש יד שמובילה אותי,
אני מבקשת עזרה – כי אני עם מה שאני יודעת,
עם מה שאני עושה שוב ושוב ושוב – אני לא מצליחה להגיע לשם."

וההתמסרות הזו, היא בדיוק ההפך ממה שאנחנו עושות באופן טבעי.

כי כשאנחנו מרגישות תקועות,
כשמשהו לא מסתדר לנו,
כשהמציאות סוגרת עלינו –
אנחנו מיד מגיבות מתוך לחץ, עלבון, אכזבה, כעס, חוסר אונים.
אנחנו נאחזות, מתאמצות,
מפעילות שרירים כדי לפתור את הדברים, לשלוט בהם, לשנות אותם.
וזה שוחק. זה מתיש. וזה לא מביא אותנו לשום מקום חדש.

אבל יש דרך אחרת להגיב.