שוב הרסתי הכל

היייי זו שרי,
״שוב הרסת הכל״, אני אומרת לעצמי, ״לא יכולת להתאפק, להבליג, היה עובר לך בסופו של דבר״.
״ניסיתי״, אני ממלמלת בהתנצלות, ״הלוואי והייתי שולטת בזה״.
״במה את רוצה לשלוט?״, אני מקשה על עצמי, ״את הרי מבינה הכל, את יודעת שאף אחד לא חייב לך כלום, שאת אחראית שיהיה לך טוב, זה לא התפקיד של אף אחד אחר, את הרי יודעת…״
״סליחה״, אני מגמגמת, ״הלוואי והייתי מצליחה לשלוט בתגובות שלי, הלוואי והכל היה עובר לידי, כלום לא היה מזיז לי, הלוואי שהיה לי את העור פיל הזה, גם יפה וגם פרקטי, מחמם, שומר, מגן, הלוואי…״
״בובה יפה״, אני מתחילה להתרכך, ״הרגישות הזו שלך, היא מהממת, תארי לך שהמשוררים הגדולים, הסופרים, אנשי הרוח, הציירים, האומנים, היו עוטים את מעיל הפיל המשוריין, כולם היו עושים הסבה מקצועית לראיית חשבון״.
״מצחיקולה״, אני קוראת לעצמי בחיבה, ״רק לא ראיית חשבון, את האלטרנטיבה הכי גרועה את מביאה לי? בסדר, בסדר, אני אתאפס, תכ׳לס אף פעם לא החמיא לי הצבע הפילי הזה, מן אפרפר מלוכלך שכזה, וגם לא העור הגס והמקומט, אני יותר טיפוס, ורוד פוקסיה חלקלק…״
״חזרת אלינו״, אני מקבלת את פניי בשמחה, ״יפה לך הורוד הזה, מאיר לך את הפנים…״

״תאהבי את עצמך כמו שאת, את מהממת״, אני אומרת לעצמי ולך.
ו…. יש לך רגע?