אחת מהחבילות האלה שלך

״עוד קונים ספרים היום?״ שאל אותי השליח שבא לאסוף את הערימה.

חייכתי.

כי אחת מהחבילות בערימה הזאת - שלך.

היא בדרך אלייך עכשיו. אולי כבר הגיעה.

ויש לי בקשה קטנה אחת לפני שתפתחי אותה.

אני כל־כך אוהבת ספרים.

אני קוראת, ממרקרת, ומתחילה להרהר ביני לביני - על איפה הספר פוגש אותי, ואיפה אני אהיה כש…

אבל את מאסטר פיס לא כתבנו כדי שיקראו אותו.

כתבנו אותו כדי שילכו בו.

הוא מפת דרכים. אני ועדי הלכנו בה בעצמנו, בזמן אמת, תוך כדי הכתיבה - וגילינו שכשהולכים את הצעדים by the book, מגיעים למטמון.

אז הנה הבקשה שלי:

כשהחבילה תגיע, אל תניחי אותה על הקומודה עד שיהיה לך זמן.

כי "אין לי זמן" זה אף פעם לא לוח שנה.

זה משפט. ויש לו אחות גדולה שנשמעת אחרת:

אני בוחרת לפנות לזה זמן.

חצי שעה. כוס קפה. מרקר.

זה כל מה שצריך בשביל לצאת לדרך עם הצעד הראשון - והצעד הראשון הוא זה שמזיז את כל השאר.