אני שונאת לוותר לעצמי

״אני מתלבטת אם להישאר לשיעור״.

אמרה לי אישה מבוגרת ואתלטית, בכניסה לשיעור ה״בטן-גב״ השבועי.

״כואב לי הגב, והמדריכה עושה נורא קשה״.

וצריך להגיד - השיעור הזה הוא הדבר הכי רחוק מ״בטן-גב״ קלאסי של לשכב פרקדן ולא לעשות כלום.

״אני רואה אותך בשיעורים״, אמרתי לה. ״את עושה מאוד יפה. אולי תישארי ותעשי מה שתוכלי, בהתחשב בגב שלך?״.

״שכנעת אותי״.

העיניים שלה זרחו.

״את מבינה, אם אני כבר נשארת אז אני מכריחה את עצמי לעשות. אני שונאת לוותר לעצמי. אני ספורטאית״.

״אני ממש מבינה אותך״.

ובאמת הבנתי.

״אבל זה לא ויתור. זו אהבה עצמית - להקשיב לגוף שלך, ולא לאלץ ולהכריח אותו״.

״אני נשארת. בזכותך!״

התחיל השיעור.

הזעתי. התאמצתי.

והזכרתי לעצמי שזו אהבה עצמית. וכמה הגוף שלי מתחזק עכשיו, ויודה לי אחר כך.

״שרדתי!״ היא אמרה לי בסוף השיעור. ״בזכותך!״

״ראיתי אותך בשיעור. עשית מהמם. כל הכבוד לך!״

כמה פעמים אנחנו חושבות שאנחנו מוותרות לעצמנו?

בואי נחליף את זה באהבה עצמית.

יכול להיות לנו כל כך הרבה יותר טוב. כאן ועכשיו - וגם אחר כך.

ואהבה עצמית זה לא רק להקשיב לגוף.

זה גם להקשיב לחלום.

הספר שלנו הוא בדיוק על זה - 21 צעדים שהם הכי הרבה אהבה עצמית שיש.

בלי להכריח את עצמך. בלי לאלץ. בלי ״כשיהיה לי כוח״.

פשוט ללכת, צעד אחרי צעד, בקצב שלך לעבר החלום.

נ.ב. הוויתור היחיד שבאמת עולה לנו - הוא על החלום שלנו.
והוא אף פעם לא נשמע כמו ויתור.
הוא נשמע כמו ״אחר כך״.