כסף הוא מערכת יחסים: איך עדי הפכה את המקום הכי חלש שלה לחזק
באותו שבוע כסף העסיק אותי מאוד.
אני עצמאית. אני עובדת, אני מרוויחה, אני יודעת להרוויח. ובכל זאת תפסתי את עצמי במקום שלא ציפיתי לו: מרגישה שאני נשענת על בן הזוג. שאני לא מאה אחוז עד הסוף. שאני לא באמת עושה מה שאני רוצה.
אז ביקשתי מעדי פרק מיוחד, ואמרתי לה: אני שואלת את המאסטרית, מה עושים? לפרק 7 בפודקאסט
המקום הכי חלש
התשובה הראשונה של עדי הפתיעה אותי. "זה המקום שהיה אצלי הכי חלש פעם", היא אמרה. המקום הכלכלי.
כשהיא התחתנה, היה לה ברור שהגרוש שלה הוא זה שמפרנס, והוא זה שמבין בכסף. והיא הייתה תלויה בו. הגירושים היו בשבילה אבן דרך.
שאלתי אותה אם נשים מפחדות להתגרש בגלל כסף. "חד משמעית", ענתה עדי. החשש של מי יפרנס את הילדים, שעות העבודה, וכל התפיסה שלנו את עצמנו, שאנחנו לא מסוגלות. דיברנו על זה שהמספרים נראים לנו גדולים, ושנדמה לנו שאנחנו לא מבינות בזה. התפיסה הפטריארכלית חזקה מאוד, והיא משפיעה גם על נשים שנראות חזקות. כלפי חוץ אנחנו יכולות הכול, ובפועל אנחנו מוצאות את עצמנו קטנות מול כסף.
סיפרתי לה שכשהייתי שכירה, הייתה לי בעיה עם השעות. חשבתי שאני פחות טובה, כי אני לא נותנת את אותן שעות שגבר יכול לתת במקומי. ואמרו לי שמתחשבים בי. פתאום זה כבר לא היה תלוי במה שאני נותנת או במה שאני מספיקה. ואני לא רוצה להרגיש סוג ב' בגלל שאני אישה.
קודם החלטה
אז איך משתחררים מזה? עדי אמרה שקודם כול החליטה שזה לא מוקצה. שהיא בוחרת להתמודד.
יש כל כך הרבה מצבים שבהם אנחנו נמנעות, כמו בת יענה. וברגע שהחליטה לעשות שינוי במקום המשפחתי שלה, היה לה ברור שהיא לוקחת מאה אחוז אחריות.
שאלתי אם זה לא הפחיד אותה. היא הייתה אז בתחילת הדרך שלה כקואוצ'ית, ויחד עם עולם האימון נפתח בפניה עולם היזמות, של להיות בעלת עסק. והיא הרגישה המון מסוגלות.
החיזוק המנטלי בא לפני הקפיצה
כאן עדי אמרה את המשפט שהכי נשאר איתי מהפרק: "כדי לעשות פריצות דרך, כל כך חשוב שאנחנו נחזק את עמוד השדרה הפנימי שלנו, את התחושה של המסוגלות ושל האהבה העצמית, ושל המגיע לי".
לחצתי עליה. זה הכול בראש? או שהפחד משתק?
"אני מאמינה שזה מתחיל בראש", היא ענתה. כן, הפחד משתק. ואז מתחזקים, ואז מצליחים להוביל את הפחדים. וזה לא קורה ביום אחד, זה תהליך.
ושאלתי מה קדם למה. ההחלטה, ענתה עדי. ההחלטה שזה כבר לא "בעלי דואג לזה". יש המון נשים שגם אם הן לא חושבות את זה באופן מודע, הן אומרות לעצמן: אם לא אני, אז הוא.
והודיתי שגם אני ככה. אני מרגישה שיש לי גב כלכלי. אני לא מרגישה מחויבת להביא סכום קבוע הביתה כל חודש, כי יש מה לאכול ויש איפה לגור, והבית לא תלוי בי. ובאיזשהו מקום, זה לא לקחת אחריות.
הפרינססה של ההורים הקיבוצניקים
עדי סיפרה שגדלה בבית שאחד הערכים שלו היה שוויון. אמא ואבא שלה עבדו רוב השנים וקיבלו בערך אותה משכורת, והיא מודה להם על ההשראה של "אני שווה".
ובכל זאת היא גדלה בלי תחושת מסוגלות מול כסף. כי תמיד רצתה המון דברים. היא רצתה ללבוש שמלת שישי כל יום, ואת הבגדים החגיגיים לגן. ההורים שלה ידעו להסתפק במועט, ולהם נולדה פרינססה. והיא שמעה הרבה את המשפט: עדי תמצא בעל עשיר שיפרנס אותה.
לא משנה כמה ידעה שהיא חכמה ומוכשרת, החיבור לכסף לא היה שם. והיה לה נוח שמישהו אחר מביא את הכסף.
את הדרך החוצה היא עשתה מתוך מרחב של התפתחות אישית, כשהעסק שלה עוד היה בתחילת דרכו ועוד לא יצר כסף. שם היא הביאה את הקול של מסוגלות כלכלית, ומהרגע שהחליטה להיות עצמאית כלכלית, היה לה חשוב להעביר את המסר הזה לנשים. היא התחילה בשיווק רשתי והצליחה מאוד, וראתה: אנחנו באמת יכולות. אנחנו שוות.
כסף הוא לא בן אדם. או שכן?
ואז עדי אמרה משהו שלא חשבתי עליו אף פעם: בתור נשים, אנחנו מעולות במערכות יחסים. אז בואו נחזק את מערכת היחסים שלנו עם כסף.
אמרתי לה שכסף זה לא בן אדם. "את תגלי", היא ענתה.
היא מדברת על שני מקומות: המקום שמפחד מול כסף, והמקום שבוטח. "כסף זה אנרגיה", אמרה עדי, "ואנחנו אלופות עולם בלנהל אנרגיות, בלהוביל אנרגיות, בלמשוך אלינו אנרגיות". וזה עניין של הרגל. לא הנדסת חלל, משהו שאפשרי לכל אחת.
ההרגל הראשון: להסתכל על המספרים
איזה הרגל? לדוגמה, להיכנס לבנק. יש נשים שאומרות שרק הוא נכנס, הוא יודע מה ההוצאות, הוא מנהל הכול. "כדי להתחיל לקחת אחריות", אמרה עדי, "אנחנו רוצות להסתכל על המספרים בעיניים, ולא להיבהל מהמספרים".
זה היה שיעורי הבית שלי לפני הפרק. אמרתי לה שאני יודעת את המספרים בגדול. היא ענתה: לא בגדול, תסתכלי.
הסתכלתי, ונבהלתי. גיליתי שלמשפחה של שש נפשות יש הוצאות. הרגשתי שחייתי בלה לה לנד. אני יזמית, אני מבינה בכסף, והדיסוננס הזה בין מה שאני יודעת לבין המספרים שלא הכרתי הכניס אותי לשוק. פתאום לא ראיתי את היש. ראיתי את האין.
עדי אמרה שכל הרגל חדש, כל דפוס שאנחנו לא רגילות אליו, מעלה בהתחלה פחד. וכשזה נוגע במקום הרגשי, זה מבלבל גם את מי שיודעת לקרוא מספרים. המטרה היא להפוך מערכת יחסים טעונה רגשית למערכת יחסים עניינית, שבה אני מנהיגה את הקצב שלי. (על החרדה שעולה במקום הזה כתבתי גם במאמר על חרדה כלכלית.)
אחריות היא לא ריחוק
וחשוב לה לומר: זה לא אומר להתרחק מבן הזוג, ולא צריך להתגרש בשביל זה. זה אומר להיות שותפה מלאה ופעילה. עדי מאמינה שגם הגברים של היום מחפשים נשים חזקות ושותפות, ושגם כשאישה מביאה כסף הביתה, עצם זה שהיא לא שותפה מעמיס עליהם. ביחדנס, גם עם הכסף. ושותפות כזו, לדבריה, יכולה לעשות דברים מדהימים בזוגיות.
ואחרי הבהלה, עדי שלחה אותי לתרגיל הבא: לרשום את כל הכספים שעברו לי בידיים מאז שהייתי ילדה ועד היום. לא הצהרת הון. התחלתי מהלימודים באוניברסיטה שההורים שלי מימנו, ומטיולים שהם מימנו. כבר בשורות הראשונות הרשימה הזו הראתה לי צד אחר של הכסף שלי.
וזו לא דרך קיצור ולא כסף קל. זו מערכת יחסים שבונים, הרגל אחרי הרגל, כדי שהכסף ישרת את החלומות שלנו.
שלושה צעדים מהפרק
- להחליט. לפני כל שינוי: הכסף שלי באחריותי, לא "אם לא אני, אז הוא".
- להסתכל על המספרים בעיניים. לא בגדול. להיכנס לחשבון, לראות, ולזכור שהבהלה הראשונה היא חלק טבעי מכל הרגל חדש.
- לרשום את כל הכסף שעבר דרכי מהילדות ועד היום, ולראות את היש.
ואם את רוצה להמשיך מההחלטה אל החלום עצמו, צעד אחרי צעד, זה הספר שכתבנו עדי ואני: מאסטר פיס: 21 צעדים להגשמת החלום שלך. ועל הדרך מכסף עצוב לכסף שמח, במדריך המלא לכסף שמח וגם במאמר על כסף עצוב וכסף שמח.